יוקוס בעברה, היתה חברת הנפט הגדולה ביותר של רוסיה, יוקוס הייתה מהיעילות ומהרווחיות מבין חברות הענק הרוסיות. כיום החברה קרסה ובעליה מיכאיל חודורקובסקי, יחד עם בכירי יוקוס אחרים, בינהם אולג פטרושקה, ממשיכים להפיק אנרגיה חלופית באמצעות חברות אחרות ברוסיה. המחבר מתאר בצורה מרתקת וכעין דרמת מתח עלילתית ומוקפדת כיצד מתבצעת התעללות בוטה ואכזרית של מוסדות המדינה באמצעות הכוונה של נשיא רוסיה דאז ולאדימיר פוטין.
מניעי התביעה היו עוינות אישית של פוטין כלפי חודורקובסקי ופטרושקה, והפחד שלו כי רוסיה איבדה את שליטתה על המשאב החשוב ביותר שלה - נפט. אך המטרה העיקרית של הפעולה המשפטית כנגד יוקוס הייתה הפלת חודורקובסקי באופן אישי.
אם לצטט את חודורקובסקי עצמו: "לא באולם בית המשפט גורלי יוכרע. כולם יודעים את זה. אין ספק כי כל פרשת יוקוס נבעה ממניעים פוליטיים כבר מתחילתה. אם בתי המשפט היו עצמאיים, המשפט שלי היה מבוטל לפני התחלתו. אבל ברוסיה אין בתי משפט עצמאיים! "
תחילתו של מסע נקמה אישי זה היה מפגש טלוויזיוני עם הנשיא פוטין בחודש פברואר 2003. בפגישה זו פוטין הזמין אנשי עסקים מובילים ברוסיה בכדי לדון בשחיתות הקיימת בקרב בכירים בקרמלין. במצגת של חודורקובסקי ,שהוצגה באירוע מתוקשר זה, הובא דיווח ממצאי סקר דעת קהל: 49 אחוזים מהרוסים האמינו שהשחיתות התפשטה בקרב רוב נציגי המדינה, כולל את הרמות הגבוהות ביותר של השלטון הפדרלי, 29 אחוזים האמינו כי המנהיגות הקיימת יכולה להתמודד עם השחיתות, אך בוחרת שלא לעשות כן, 21 אחוזים האמינו כי המנהיגות הקיימת לא רוצה ולא מסוגלת לעשות זאת. ושקופית נוספת הראתה כי 72 אחוזים מהרוסים האמינו שהיה זה "בזבוז זמן" להגיש תלונה דרך המערכת המשפטית של המדינה, מפני שהשופטים היו מושחתים מוסדית והאזרחים לא יכלו להרשות לעצמם את השוחד הדרוש כדי לקבל צדק.
חודורקובסקי באותה פגישה ,המשיך לתאר בפירוט תהליך רכישת מתקן שאיבת הנפט עבורו שולם מחיר גבוה באופן חשוד וזאת באמצעות נציגי המדינה. המסקנה היתה כי "התשלום העודף הלך לכיסם של פוטין בקרמלין המקורבים שלו" . חודורקובסקי תיאר את העסקה כהלבנת הון לכל דבר ועיקר.
מפגש זה היווה את הזרז להתקפה על יוקוס, מאוחר יותר באותה שנה. בחשיפת השחיתות בפסגת ההיררכיה הפוליטית הרוסית חודורקובסקי היה יוזם המאבק אך ללא יכולת אמיתית לנצח בו. סיקסמית מצטט חבר לשעבר ב"סילוביקי", המעגל הפנימי במרכזה של הממשלה:" אני מעריך את הנכסים הנשלטים באופן יעיל על ידי ולדימיר פוטין ,ברמה של לפחות 40,000,000,000 $.... ישנם מאות אנשים בתוך האליטה הרוסית, אשר יכולים לאשר את הנתונים "
טענות אלו נדחות מטעם פוטין, למרות שהוא עדיין לא ראה לנכון להגן על עצמו בבית המשפט נגד ההאשמות של העשרה עצמית .
לקראת סוף הספר ישנה חשיפה דרמטית במקצת של פרשיית הרצח של ראש עיריית נפטייוגאנסק - רצח שבגינו, ראש מנגנון הביטחון של יוקוס ,נמצא כיום בכלא לאחר משפט בדלתיים סגורות ( כלומר, העמדת פנים של משפט). על פי עדותו בשבועה של המנוח אלכסנדר ליטוויננקו ב 2006, חיטמן ,חבר כנופיית פשע, קיבל תשלום של 40,000 $ מקצין FSB (יורשו של הKGB), אלכסיי אנטרופוב, וכן הוראות לביצוע הרצח. אנטרופוב היה ידוע באופן אישי לליטוויננקו, שזיהה אותו כמפקד המחלקה השלישית של ה-FSB. אם עדות זו נכונה, המסקנה היא כי בניגוד להצעה הטלוויזיונית של פוטין לאחרונה, מדצמבר 2009 , הרצח לא היה ביוזמתו של בעל המניות העיקרי של החברה, מיכאיל חודורקובסקי, אלא בוצע בפועל על ידי סוכנים של הקרמלין. על פי סיקסמית, "החשדות נשמעו מאוחר יותר, נכונותו של ליטוויננקו לגלות את הסוד על הרצח אולי תרמו להבין את המניעים של הקרמלין לרצוח אותו."
כותרת הספר, "הנפט של פוטין", מטעה במקצת ובמתכוון. הנפט המדובר היה שייך לאולג פטרושקה, הספר מגולל בפירוט רב, כיצד זכויות הבעלות על הנפט נגנבו ו"נרכשו" לאחר מכן על ידי חברות רוסיות אחרות. הנפט לא היה של פוטין אלא של מיכאיל חודורקובסקי ופטרושקה.
כיום אין אופוזיציה פוליטית ראויה לשמה ברוסיה ועל כן אין גם דמוקרטיה אמיתית ברוסיה של היום. בין השרידים ההרוסים של יוקוס ניתן גם לזהות את חורבות זכויות האדם של רוסים רבים, החפים מפשע אשר נמקים בתנאים הקשים של מערכת הכליאה הרוסית.
מלאכת הכתיבה והתרגום כאחד נעשו היטב והפכו את הספר לקריא מאד לקורא הישראלי.
החסרון המרכזי של "הנפט של פוטין" הוא התחושה מעיקה כי מדובר בספר פרי עמלו של לוביסט או יחצ"ן של חודרוקובסקי ופטרושקה ולא תחקיר בלתי תלוי אשר בו באופן טבעי הייתה התמונה מאוזנת ומורכבת מן הסתם הרבה יותר.
